אמא,
תודה שגידלת אותי עד שהגעתי לגיל 17. את דאגת לי ולפעמים היית איתי במצבים שהייתי צריכה אותך ,כמו באהבה הראשונה שגילית שאני עם מישהוא שלא ממש היית רוצה שאני אהיה איתו וכל פעם אמרת לי שהוא לא בשבילי ואכן צדקת.
בהתחלה לא ראיתי את העתיד ולא שמעתי בקולך ,רק בכיתי כי היה לי כואב,וכעסתי עליך כ''כ מדוע את לא מסכימה לי ללכת אליו ולדבר איתו,וכיום אני יודעת מדוע.
את לא יודעת כמה זה קשה להתמודד עם בעיות לבד מכיוון שיש דברים ששמורים אצלי ואת אינך יודעת.אני הכי הייתי רוצה לשתף אותך-אך פוחדת מתגובתך כי את לא חינכת אותי ללכת בדרך זו ואני לא יודעת כיצד להחזיר את הכל לאחור ולהשיב את הזמן כדי לספר לך.
אני מתמודדת עם העבר וההווה ביחד ונימאס לי כבר ליחיות.עוברים עליי מחשבות וקשיים ,אני רק מנסה לשחזר את הזמן לאחור ורוצה למחוק אותו מההווה ומהעתיד מכיוון שיותר מידי קשה ליחיות בתוך בועה מישלך ולספק לעצמך דיעות ומחשבות רק מישלך ולא לשאול אף אחד מה טוב ומה רע,אני רק מנסה להתרחק מבעיות ולהמנע מלהיפגע.
כמה קשה לי ליחיות ואת אינך יודעת מיזה דבר. בשירים אני כותבת שעדיף למות מאשר לסבול את החיים.
עד היום לאיש לא סיפרתי מה עובר עליי באמת-ניסיתי ליהיות עצמאית והצלחתי,תודה לאל. אבל כל ההצלחה הזאת גרמה לי להמון תישכולים וכאב.
לא רציתי לספר לך כל העובר עליי כי רציתי שתיהיה לך בת שתתגאי בה ולא ניראה לי שהיית מתגאה בי. אך אני גאה בעצמי שהצלחתי לעבור דרך לא קלה,שהצלחתי לבכות על דברים ולהוציא לעצמי את הקשיים לאט לאט בכוחות עצמי.
את יודעת כמה אני אוהבת אותך ואם הייתי צריכה להישאר בחיים הייתי נישארת רק בגללך ובשבילך.....
אבל המצב לא מאפשר לי....קשה לי פה יותר יודעת.
