אני אוהבת אותך... בלי סוף....
לא הצלחתי להגיד לך את 3 המילים הכל-כך יפות האלה, גם לא כשהייתי איתך. כי כשהייתי איתך- אני הייתי כולי שלך, אבל אתה לא.. מעולם לא היית שלי... לגמרי שלי.
לא שמעת, לא הקשבת
לא היית מודע לכאב שלי, לא ידעת שכך אני מרגישה. אני תוהה... אם היית יודע, מה היית עושה? היית חוזר אליי? היית צוחק? משפיל? זה היה עושה לך משהו?
בכיתי
כן.. גם בגללך... לא רק בגלל האהבה הראשונה כמו שחשבת. גם בגללך בכיתי. פחדתי לאהוב אותך... ידעתי למה. גם אתה... גם אתה ידעת למה אני מפחדת. גם אתה ידעת שאתה שובר לבבות של בנות, גם כשאתה לא באמת רוצה לשבור אותן- את הלבבות האלו. אבל ככה זה. יש בנים שהולך להם מאוד. אתה אחד מהם.. וזה לא לטובתי... כי אני עדיין רוצה אותך, רוצה שתחזור, וקשה. קשה לי לראות אותך מבטיח שתישאר תמיד.. אבל לא בשבילי הפעם...
מבטיח לה... שתישאר תמיד בשבילה, שתמשיך לאהוב אותה. היית כ"כ ברור כשאמרת לה את זה. אתה גם לא יודע שאני יודעת. אתה לא יודע כלום. כאילו קיימת עוד 'מישהי שעשית' ואין לה רגשות.
רק שתדע שיש לי. גם אני לא רוצה שיהיו לי רגשות-אלייך. אבל יש לי... יש לי כ"כ הרבה, וזה לא ניתן לשליטה. עדיין מתגעגעת... אחרי 11 חודשים בלעדייך. 11 חודשים! כמעט שנה! שנה בלי הנגיעות שלך- ואני עדיין מרגישה כאילו אתה נוגע בי בכל בוקר מחדש, ועדיין זוכרת את היום הזה שבו היינו בחוף הים.. והיה כ"כ קר... ולא היה אכפת לי... רק להסתכל עלייך ולחייך. היום הזה שאולי אתה מעביר עם כל מיני בנות זמניות, אבל אני לא העברתי אותו עדיין עם אף אחד...
למרות שלא הייתי איתך הרבה.. למרות שמעולם לא אמרת לי שאתה אוהב אותי... ומעולם זה לא היה כל-כך אמיתי. תמיד הייתה בי הרגשה כאילו פספסתי אהבה שיכלה להיות כ"כ יפה אם רק היית נותן לזה צאנס. יכלתי לתת לך יותר ממה שרק אתה חיפשת (כנראה...), יכלתי לתת לך את כולי, את כל נשמתי ואהבתי, אבל עכשיו זה מאוחר מידי. עכשיו אתה שלה וטוב לך. מעולם לא ראיתי אותך כ"כ מאושר כמו שאתה איתה...
ועדיין יש בי את התקווה שאני אתגבר מתישהו... כי אני אוהבת אותך, אבל לא כמו פעם.
ועדיין יש בי את התקווה שהכאב יעבור לי.. כי כואב לי.. אבל פחות.. פחות מפעם.
התרופה הכי טובה היא הזמן...
וזה מפחיד. מפחיד כמה שזה נכון...
אני אוהבת אותך.
