אני באמת לא יודעת למה אני כותבת מה שאני כותבת עכשיו..אולי בגלל שקראתי פה מכתבים מדהימים ואני רוצה גם..?? או שפשוט אני חייבת להוציא החוצה את מה שאני שומרת בפנים כבר כמעט 3 חודשים...
לפני כחצי שנה בערך זכיתי להכיר בן אדם מקסים,מיוחד במינו לא היה ולא יהיה כמוהו!
לילה,חברים ואני כמובן מטבעי מחייכת,צוחקת ,שרה ורוקדת כמו תמיד לא משנה איפה אני..היינו כולם,כל החברים בגן העיר ואני וחברה שלי החלטנו לנטוש את כולם ולהיסתובב לנו בים לאחר שעה בערך קיבלתי טלפון וחברה שלי בקו השני אמרה לי לבוא מיד כי כמה חברות שלנו שתו יותר מיד..חח הגענו ותאמת זה היה די משעשע. לאחר כמה זמן שכבר התחלתי די להתעצבן כי אף אחד מהחברים לא התיחס לבנות ששתו החלטתי לקחת יוזמה ולהחזיר אותן הבייתה. וברגע הכי לא מתאים ידיד שלי נזכר להגיד לי שכמה בנים שם הסתכלו עלי ורוצים לדבר איתי..ובכלל היה לי חבר באותו זמן התעצבנתי,לא התייחסתי ולקחתי תבנות הבייתה.
למחרת בן אדם מקסים התחיל לדבר איתי באי סי קיו ואמר לי שראה אותי יום לפני בגן..לא בדיוק התרגשתי למרות שהוא ממש ניסה לרגש אותי דיברתי איתו כמה דקות והלכתי. מאותו יום התחלנו לדבר בתור ידידים. לאחר כמה ימים הוא כבר התוודה על אהבתו אליי כמובן שלא התייחסתי לזה ברצינות זה היה נשמע כ"כ דבילי אבל הוא עמד על שלו.. בשבילי הוא היה כמובן עוד ידיד. במשך חודש שלם הוא חיזר אחרי ברמות שאי אפשר לתאר זה החמיא, החמיא לי מאוד אפילו.. אבל היה לי חבר. לאחר כמה זמן אני וחבר לי נפרדנו. לא הרגשתי תחושת עצב,געגוע..שום דבר! מצאתי את עצמי נכנסת להרפתקאה מדהימה עם הבן אדם שהכרתי באי סי..במשך חודש היינו נפגשים נמשכים אחד לשני ברמות שאי אפשר לתאר ממשים תתשוקה הזאת וזהו..בלי שום הגדרה..בחיים לא חשבתי שנגדיר את זה מתישהו אבל הלב תמיד מצליח להערים על השכל ולגבור עליו!
לאט לאט זה התחיל להיות יותר רציני התחלנו לקנאות אחד לשני ובמיוחד שאחד החברים שלו ניסה להתקרב אלי יותר מידי..הוא רב עם כולם בשבילי התנתק מכולם בגללי(לא מרצוני כמובן) אבל הכל בשביל שלא יפריעו לנו וכדי שנוכל להיות ביחד. לאחר ניסיונות רבים הצלחנו להיות ביחד רשמית למרות שהרבה אנשים התנגדו לזה..אבל לא! לא נתנו להם להרוס לנו זה היה רק אני והוא! נגד כולם! לאחר כ"כ הרבה מאמצים להיות ביחד הבנו שזה זה..זה אני והוא ולא יותר מזה!
עברה עלי תקופה מדהימה..היפה ביותר בחיי. הכל עברתי איתו.. הוא היה הבן אדם הראשון שהכרתי להורים שלי..הוא היה אהבתי הראשונה..איתו מימשתי אהבה, אהבה אמיתית!
ופתאום, בלי הודעה מוקדמת הכל התנפץ.. התחלנו לריב בלי הפסקה להיפרד ולחזור שוב ושוב אבל סירבתי להבין שאחרי הפרידה הראשונה שום דבר לא חוזר להיות כמו פעם. לצערי. בסוף זה נגמר ולתמיד ועכשיו.. עכשיו זה כבר 3 חודשים שאני בלעדיו.לבד. חולמת אותו,נושמת אותו,רואה אותו ולא מפסיקה לאהוב אותו. המשכנו הלאה..גם אני וגם הוא.. אבל לאאאא זה לא אותו הדבר אני משווה אותו לכל בן אדם שום בן אדם לא משתווה אליו.. אני יודעת שהוא אוהב אותי..אנחנו כרגע במצב הכי כואב שיכול לקרות לשני אנשים אוהבים אנחנו "ידידים" כ"כ קשה לי לשמוע אותו מספר לי על בנות אחרות ואני שומעת בקול שלו שקשה לו לשמוע מה אני מספרת אבל אנחנו כ"כ מתכחשים למצב של לחזור להיות ביחד ולהגיד אחד לשני כמה אנחנו אוהבים אז אנחנו פשוט פוגעים אחד בשני בלי סוף..ככה אני רואה את זה ומצד שני אני לא מוצאת שום פתרון כי להיות ביחד זה כנראה לא היעוד שלנו...אז מה יהיה איתי?? מה יהיה איתו?? מתי כל זה יגמר?..כ"כ הרבה שאלות ותשובה אחת אין!
רוב הזמן אני מרגישה עצובה..מן בדידות אופפת שכזו..אבל לפעמים, שיש שמש בחוץ ואני נזכרת בך קורה שאני אוהבת..ואז אבל רק אז אני מרגישה באמת מאושרת!!
אהובי! נשאר לי להגיד את השלוש המילים שהן החזקות ביותר שנאמרו אי פעםם..
אני אוהבת אותך..!! .ב.
