הכתיבה היא הדבר היחידי שפורק את כל הכאב שחונק אותי אז אני מוצאת את עצמי שוב מול הדף הריק הזה שמתחיל להתמלאות דיו ודמעות ביחד.

קשה לי להגיד שוב,'אני מפגרת',

קשה לי שוב להאמין בזה,

אבל כן, אני חוזרת כמו עיוורת אחרייך, כאילו מוחקת את הדמעות שפסעו את הדרך עד עכשיו,

וחוזרת לאותה נקודת ההתחלה,

וכן,אני אומרת לך עכשיו רשמית, אני מתמוטטת מול התמונה שלך, אני לא מצליחה להיות חזקה כמו שהבטחתי לעצמי מליון פעם.

את האמת,

אני אפילו לא יודעת למה אני תמיד חוזרת לתמונה הזאת שכבר מחוקה מהדמעות.

ואני לא מבינה למה הלב הזה כ"כ חלש שהוא מביט בדמות הזאת, בדמות שאני כבר לא מזהה,

ואני לא מבינה בעצמי למה הבושם שלך נעשה חלק מגופי,

שאני מריחה אותו וכאילו עוטפת את גופך והריח נדבק אליי ולא עוזב.

אני לא מבינה למה אני תמיד מוצאת את עצמי שומעת את השיר שהכי מזכיר לי אותך והצמרמורת עוברת בגופי,

אני לא מבינה למה אתה תמיד נשאר ה"חייל שלי" אותו אחד שהשנאה לא עובדת עליו,

שאני לא מוצאת בתוכי כעס או רוע כלפיו,

אותו אחד שתמיד ימצא את הפינה החמה בלב שלי, כי אין אלייך שנאה, כי אתה היחיד שפחד לפגוע בי, היחיד שבאמת עוד באיזשהו מקום היה לו חשוב לשמור על הלב שלי.

אבל אתה מוכן להסביר לי דבר אחד?!

הבנתי שאין אותך,

השלמתי עם זה,נכון!?

ואתה כן דאגת לשמור על הלב שלי נכון?

ואני אשמה שהלב שלי שבור עכשיו,

שאני בוכה עכשיו,

שאני מתה בתוך עצמי,

אני אשמה,

נכון....?

אבל רק תסביר לי,

אם אני מבינה הכל,

ואם אני משלימה עם הכל,

למה אני לא מתנתקת ממך לתמיד?

למה אתה תמיד תשאר אותו "חייל שלי"-

אותו אחד שנעשה חלק מגופי.